חלוקה לצבעים
אמנם דני ענק נשאר דני ענק בכל מופעי הצבע השונים שלו, עם זאת בכל זאת הגזע מתחלק ל 3 קבוצות צבעים הנשפטות ומורבעות בנפרד.
הקבוצות הם:
(1) כחול
(2) חום / מנומר
(3) שחור / גלימה / הארלקין / שיש
1. כחול Azure Eric Elixir of Kent / מיטל בר-סלע
2. חום Lissa De Cinegeti / טלי הלפרין
3. מנומר Forever Young del Picallo Jigo / דימיטרי ולובה אוברובסקי
4. שחור Bigfort Intriga / אלונה אונוחובה
5. גלימה Cleogarden Cleo / אלונה אונוחובה
6. הארלקין Lichgrand From Dead Sea / אינס מרושאק
7. שייש Liroy Jetro Gibbs Cleogarden / רחלי ואוהד אלחנן
הצבע הכחול הוא הכי "פשוט" להבנה. יש רק מופע אחד שלו - כלב שצבע הפרווה שלו היא "אפור כהה" (מה שאנחנו קוראים לו "כחול"). מותר סימון לבן קל - "כוכב" במרכז בית החזה ו"חצאי אצבעות" לבנות בכפות הרגליים.
הצבע החום מנומר, מתחלק לשני מופעים. המופע הראשון הוא כלב בצבע חום (מגוון זהוב עד חיטה) עם "מסיכה" שחורה שמכסה את אזור הפנים מהעיניים וכוללת את החוטם. המופע השני, מנומר (באנגלית ברינדל) הוא אותו כלב חום במופע שתארנו זה עתה, בתוספת סימני נימור (פסים לרוחב הכלב, כמו נמר). הנימור יכול להיות "חזק" או "חלש".
הצבע השחור / הארלקין / גלימה / שייש, הוא המורכב ביותר כיוון שהוא בעל מופעים מגוונים. שחור כשמו כן הוא, כלב שחור, ללא כיתום נוסף או עם כיתום מועט מאוד של לבן (בדומה לכחול). הארלקין מוגדר כלב לבן עם כיתום שחור. גלימה (באנגלית מנטל) מוגדר כלב לבן בעל כיסוי דמוי "גלימה" בצבע שחור. שיש (באנגלית מרל) נכנס זה עתה לתקן, לאחר שנים שנחשב פסול לגידול. כיום עדיין מופעו לא רצוי בתערוכות. צבעו אפור (בהיר יותר מהכחול) עם לבן וכיתום שחור וחום.
בכדי להימנע ממופע של כלבים לבנים שהם לבקנים חל איסור להרביע הארלקין עם הארלקין. שאר המופעים בצבע הזה מותרים להרבעה.
מאפיינים
שם הגזע: דני ענק / Great Dane / Deutsche Dogge
שיוך: קבוצה 2ב' – דמויי דוגה ומולוסים.
הדני הענק, למרות גודלו, הוא כלב עדין, סובלני מאד עם ילדים וחברותי. הדני ענק הוא כלב נאמן מאד ואוהב את בעליו, מאד אנושי והופך במהירות לעוד חבר במשפחה.
גודל הכלב: ענק :)
זכרים - מינימום גובה 80 ס"מ (מקסימום 90 ס"מ)
נקבות - מינימום גובה 72 ס"מ (מקסימום 84 ס"מ)
משקל: נע בין 50-90 ק"ג.
פעילות ספורטיבית: בינונית.
רצוי לטייל (הליכה או ריצה) מספר פעמים בשבוע על מנת לשמור על חוזק השרירים והאתלטיות.
פרווה: קצרה ונעימה. מתחלקת ל3 צבעים עיקריים שאסור להרביע ביניהם: (1) חום ומנומר, (2) כחול ו- (3) שחור, גלימה, הארלקין, ושייש (שחור ולבן עם כיתום שחור).
הסבר נוסף בתיבה משמאל.
טיפוח: אין צורך בטיפוח רציני, ניתן להבריש במברשת סיליקון או פרמינטור להורדת שערות מתות. מלבד בתקופות הנשירה שרחיצה והברשות תכופות עשויים להאיץ את תהליך החלפת הפרווה, אפשר לרחוץ פעם-פעמיים בשנה.
קשר עם הבעלים: נאמן מאד לכל המשפחה. מאד אוהב וצמוד לבעלים (בעיקר לאדם אחד) אך זקוק לעיתים לשקט שלו ולמנוחות ארוכות.
יחס כלפי זרים: חשדן כגור, לכן חשוב לחשוף אותו מגיל צעיר למקומות הומי אדם וכלבים וכך גדל להיות כלב מאד חברותי וחביב. מרחיק זרים בזכות קולו הרם וגודלו המרשים.
חינוך ואילוף: חשוב לחשוף את הכלב ולטייל איתו במקומות ציבוריים כבר מגיל קטן. עדיף להיעזר במאלף על מנת ליצור חוויות חיוביות ובשביל לחנך גור לחיות בבית.
הדני ענק מאד אוהב לעבוד וניתן לאלף אותו ללכת עם ילדים, לצד כיסא גלגלים, או לעבודה עם ילדים או מאותגרים.
סביבת מגורים: ביתית.
למרות גודלו דני ענק אינו מתאים לגידול בחצר. מדובר על כלב עדין ומאד קשור למשפחה. לגדל דני ענק בחצר זה עוול!
מניעת בעיות ומחלות אופייניות:
היפוך קיבה, תופעה שבה הקיבה מתהפכת על צירה, נחשבת תופעה נפוצה בגזע. על אף שיכולה להיות נטיה גנטית, התופעה מאפיינת באופן כללי כלבים בעלי חזה רחב. אי לכך, חשוב לשמור על סדר יום נכון וקבוע על מנת למנוע מצב זה. כאשר היפוך קיבה מתרחש ישנה סכנת חיים מיידית המחייבת ניתוח אצל וטרינר! לכן כה חשוב להקפיד על מתן אוכל רק כאשר הכלב במנוחה, לא לתת לשתות הרבה מים בבית אחת, מנוחה של שעתיים – שלוש אחרי כל ארוחה, לפחות שתי ארוחות ביום במרחק זמן מפעילות ספורטיבית.
הדנים כמו הרבה כלבי ענק לעיתים מתאפיינים בקיבה רגישה.
לדני ענק גם עלולות להיות מחלות לב (לרוב בגילאים מבוגרים) ובעיות של שחיקת האגן בגלל גודלו. כדי לנסות ולמנוע בעיות אגן בגיל מתקדם, חשוב לא להעמיס על הכלב פעילות קשה, בעיקר בתקופת הגורות (שבה מומלץ לא להפעיל את הכלב באופן יזום).
היסטוריה
בימי קדם הכלבים לא היו במרכז העניין של בני האדם, וכמלווים לא זכו להתייחסות שהכניסה אותם לסיפורי האתוס השבטיים, כך שלמעשה מרבית הסיפורים אודות מוצאם של גזעים אלו ואחרים לוט בערפל.
הדיעה הרווחת היא כי הדני הענק כמו גזעים רבים אחרים המשתייכים למשפחת המולוסרים הגיעו בנדודי שבטים וצאנם מהאזורים שבמזרח אל עבר אירופה. החוקרים אימתו באמצעות מחקר ארכיאולוגי את העדויות אודות ממלכה שנקראה אפירוס ובה חי שבט ושמו מולוסי. הכלבים שלהם היו גדולים, ונתקראו על שמם - מולוסרים. הכלבים המולוסרים היו שווים את משקלם בזהב, ובעזרת הפיניקים שהפליגו בספינות הסוחר נפוצו בכל אגן הים התיכון. היו אלו כלבי רועים בעיקר עם פרווה בינונית או ארוכה והראשים שלהם לא היו רחבים כפי שאנו מכירים היום.
לא ברור מהיכן הגיעו כלבים אלו שעד מהרה החלו לעסוק במגוון תפקידים: רעיה, שמירה, ציד וגם מלחמה. הכלבים היו בעלי גודל מעל לבינוני, הגולגולות כבדות והפרווה באורך משתנה. מטיפוסים אלו שמקורם כנראה המסטיף הטיבטי התפתחו כלבי הרועים המרכז אסיאתיים והקווקזיים.
חשוב להבין כי העיסוק בצורה של הכלבים היתה האחרון שבמניעים של אותם מגדלים קדמונים; הכלב הוערך בשל יכולתו לצוד, לשמור ולרעות. לצורתו לא היתה כל חשיבות.
במהלך האלף הראשון לספירה גלי הגירה של שבטים מהמזרח שטפו את אירופה בחיפוש אחר מקום נוח יותר להתיישבות. אחד מהשבטים הללו, האלנים הביאו עמם את עדרי הבקר שלהם ואת הכלבים שליוו אותם ומכאן כפי הנראה מקור שמו בשפה האיטלקית "אלנו". בימי הביניים בני המעמד הגבוה הפכו את הצייד לאירוע חברתי ספורטיבי ומפגן לעושר ולעוצמה. צייד של חיות גדולות כמו דובים וחזירי בר עמד בראש מדרג החשיבות והיה שמור לציידים המיומנים ביותר. בחצרות האצילים טופחו כלבים גדולים וחזקים ומבנה גופם ניצב בין הגריהאונד דק הגזרה לבין המסטיף הכבד. הגרמנים קראו לטיפוסים אלו בשם הכללי "דוגה". הם הציגו צבעי פרווה מגוונים, חלקם היה כבד יותר ואחרים היו כבדים פחות, אך כולם הציגו תכונות שהפכו אותם לכלבי צייד יעילים ביותר. הם ידעו לפעול בצמדים או בלהקות, איתרו את בעל החיים גם בסבך או במעבי היער, יצאו למרדף אחריו עד שהכריעו אותו ולא נרתעו גם במצבים קשים ומסוכנים.
בימי הביניים נפוצו טיפוסים אלו בכל רחבי אירופה והם נתקראו בשמות שונים כגון: "אולמר דוגה", "דוגה אנגלי", "דוגה גדול", "דני ענק", "סאופקר" (מוצא החזירים) ועוד.
במאות הראשונות לספירה התפתח הבולנבייסר שעסק בציד חזירי בר. בגזע זה הופיעו כלבים עם רגליים קצרות (אבות הבולדוג), רגליים בינוניות (אבות הבוקסר) ורגליים ארוכות (אבותיו של הדני הענק).
הטיפוסים ארוכי הרגליים נקראו "המסטיפים הרצים" וגודלם הלך וגדל. הם שולבו בציד החיות הגדולות והמסוכנות שאיכלסו את יערות אירופה העבותים כמו דובים ואייל צפוני. ניתן היה להבדיל בין טיפוסים דומים יותר למסטיף הכבד לבין טיפוסים קרובים יותר לוולפאונד בעל המבנה הקל יותר. בנוסף לציד התפתחו קרבות יזומים בין שוורים לכלבים וגם שם הבולנבייסר מצא לו מקום של כבוד.
לאורך המאה ה 18 וה 19 מתפתחים "המסטיפים הרצים" בכל אירופה. בגרמניה, בשל גודלם ויוקר אחזקתם, הם מתרכזים בחצרות האצולה שגם מתחילים ברישום ובמעקב אחר שושלות היוחסין של הכלבים. אחד הטיפוסים זכה לשם "אולמר דוגה" על שם אזור תפוצתו בגרמניה, על פי האיורים מאותם ימים, אפיינו אותם צבעים שחור לבן בעיקר בתצורת הגלימה. "מסטיפים רצים" לא התרכזו רק בגרמניה והם נפוצו בכל רחבי אירופה. מרבית התצלומים המוקדמים מסוף המאה ה 19 מציגים כלבים אלו עם ראשים קלים יותר ממה שאנחנו מכירים כיום.
לעת ההיא, התכונות שהיו חשובות התרכזו בצייד בלבד והחלק הצורני היה משני אך כל זאת עמד להשתנות. שטחי הצייד הצטמצמו והעיסוק בצייד כאירוע ספורטיבי דעך והלך אך בחצרות האצילים ממשיכים לגדל את המסטיף הגרמני הממשיך להחזיק בכמה וכמה שמות. השם הרשמי של הגזע הוא "דוגה גרמני" אך הוא מוכר בכל העולם כ"דני ענק". איש אינו יכול להסביר כיצד קיבל הדני הענק את שמו. כלב מסטיף שהתפתח בדנמרק נקרא ברוהולמר, ובאיטלקית נושא הגזע את השם "אלנו" שהוא שם שבט קדום שאיכלס את אירופה ממש בתום עידן הקרח.
באמצע המאה ה 19 מתחיל עידן כלבני חדש עם הקמת מערכת כלבנית מסודרת באנגליה. בגרמניה התהליך נמצא בתחילתו ועד מהרה הרגשות הלאומיים אינם מניחים לאנגלים לקחת את הבכורה. בשנת 1878 נועדה בברלין ועדה של 7 מגדלים ושופטים בראשותו של דר' היינריך בודינוס וגיבשה שורה של החלטות. דר' היינריך בודינוס, זואולוג ואבי התפיסה המודרנית של גני החיות הקים וניהל את גן החיות של קלן ואחר כך של ברלין. כזואולוג חוקר ייזכר בזכות שמו שניתן לאחד התוכים שנתגלו באמזונס. מעמדו המיוחד של דר' היינריך בודינוס הביא את המגדלים להסכמה ולשיתוף פעולה והוא היה הרוח החיה בגיבוש תקנים ראשונים לגזעים הגרמניים - הדני הענק ביניהם. הועדה בחרה בשם "דוייטשה דוגה" כשם המשקף בצורה הטובה ביותר את מכלול התכונות והטיפוסים בגזע וגיבשה קווים מנחים. במסגרת תערוכה מיוחדת לגזע שנערכה ב 1880 בברלין הוצג התקן הראשון. בשנת 1888 הוקם המועדון הגרמני לטיפוח הגזע הקיים גם היום.
הדני הענק של סוף המאה ה 19 שונה למדי מהדני הענק של היום ובמיוחד במגוון צבעי הפרווה השונים. הראש החטוב והגוף השרירי הופכים לאייקון של עולם הכלבים כולו והתקן מתאר את הגזע כ"אפולו של עולם הכלבים". כיום ניצב הדני הענק בגאווה בין עמיתיו במשפחת הכלבים ומהווה מחזרה עוצר נשימה בכל צבע ובכל תערוכה.
מכל תצורות הצבע הוחלט על 3 כיתות צבע נפרדות: (1) חום וחום מנומר, (2) שחור, הארלקין (רקע לבן וכיתום א-סימטרי בשחור על הגוף) ו- (3) כחול. חלוקת כיתות צבע זו נותרה גם כיום אם כי בחלוף השנים נוספו לכיתת השחור/הארלקין הרכבים נוספים המותרים בגידול - המנטל (גלימה) - צבע הגוף (הגב והשכמות בעיקר) בצבע שחור; הבטן, הגפיים, הצוואר (קולר) ואלומה על הזרבובית בצבע לבן, כתמים גדולים בצבע שחור על רקע לבן ומרל (שיש) שהיא התוספת האחרונה מ 2012 - רקע הפרווה אפור ועליה כיתום א-סימטרי בצבע שחור.
הדני הענק הוא גזע אהוב ומוכר בכל רחבי העולם אם כי תור הזהב שלו היה בשנות ה 20 של המאה ה 20 עת פרח בבתי גידול מובילים באנגליה וארה"ב.